ארץ גבול – מה שאי אפשר לספר.
על השיגעון, אובדן החירות, והחיים בין סדר לכאוס.
מורן ויקטוריה סבג בשיחה עם הסופרת שפרה קורנפלד.
איך נראית פסיכוזה מבפנים?
מה נשאר בזיכרון כשהמציאות מתפרקת?
איך מתארים חוויה שאין לה מילים?
ומה מקומה של האמנות כשהגבולות בין גוף, זיכרון ותודעה מתערערים?
בגיל 19, במהלך שירותה הצבאי, חוותה מורן ויקטוריה סבג התקף פסיכוטי חריף שהוביל לאשפוז פסיכיאטרי ממושך ולטיפול בנזעי חשמל.
יותר משני עשורים לאחר מכן, היא בוחרת לפתוח את תיק האשפוז שלה ולהפוך אותו ליצירה ספרותית יוצאת דופן.
בספרה ארץ גבול (הוצאת "שתיים"), מורן ויקטוריה סבג – אמנית רב-תחומית, כנרת וסופרת – כותבת את חוויית השיגעון מבפנים.
מסמכים רפואיים, יומנים סיעודיים, שירה, פרוזה וזיכרונות נשזרים זה בזה, ומטשטשים את הגבולות בין תיעוד לחוויה, בין מציאות להזיה ובין השפה הרפואית לקולו של האדם שמאחורי האבחנה.
במפגש אינטימי, כן ופתוח עם הסופרת שפרה קורנפלד, השתיים יוצאות למסע אל המקומות שבהם השפה מתקשה לתאר את המציאות: מה קורה לאדם כשהזהות שלו מוגדרת מבחוץ?
האם מסמך רפואי יכול לספר את האמת על מי שאנחנו?
ומה הספרות יכולה לגלות במקום שבו האבחנה הרפואית מסתיימת?
במרכז המפגש עומדות שתי שפות: השפה הרפואית, המבקשת לאבחן, להסביר ולסווג, והשפה האישית והאמנותית, המבקשת לתאר את שמתרחש מבפנים. ביניהן נפתח מרחב של הקשבה, שבו ידע מקצועי וחוויה אנושית מתקיימים זה לצד זה.
"גם את מה שאי אפשר לספר, בעיקר את מה שאי אפשר לספר – חייבים לספר."
ארץ גבול – מה שאי אפשר לספר אינו רק סיפור על משבר והחלמה, אלא מפגש על זהות, זיכרון וכוחה של היצירה. על הגבול שבין שפיות לשיגעון, על אובדן החירות ועל האומץ לחשוף את מה שנהוג להסתיר.
מפגש המציע נקודת מבט אחרת על התמודדות נפשית, סטיגמה וזהות, ומזמין את הקהל לבחון מחדש כיצד אנחנו מקשיבים לחוויות שאיננו תמיד יודעים להבין או להגדיר.
קרדיט לתמונה שפרה: ירדן הראל
קרדיט לתמונה מורן: שי איגנץ