הוא יצא יחף מכפר קטן באתיופיה, הלך מאות קילומטרים בעקבות החלום על ירושלים, והגיע אל לב הסיפור הישראלי. בהומור ובכנות, דני אדינו אבבה מספר על המסע לישראל ועל המסע בתוכה.
תאריך לידה מדויק אין לו.
הוריו התווכחו במשך שנים על היום שבו הגיע לעולם, אבל על דבר אחד תמיד הסכימו: הוא אכן נולד.
מאז, למרבה המזל, הצטברו לא מעט סיפורים.
וגם השם הוא סיפור בפני עצמו.
זלדה כתבה שלכל איש יש שם שנתנו לו אלוהים ואבא ואמא.
במקרה שלו, גם לסוכנות היהודית היה מה לומר: אדינו היה השם שקיבל בבית, ודני היה השם שהעניק לו נציג הסוכנות בדרך לחיים החדשים.
את הדרך הזאת הוא עשה ברגל. דני עלה לישראל במבצע משה, במסע רגלי מפרך של מאות קילומטרים.
הוא הגיע עם חלום גדול על ירושלים ובלי שום הכנה למפגש עם המציאות הישראלית.
המציאות, יש לומר, לא ממש התכוננה אליו גם היא.
מאז עברו ארבעה עשורים. הילד שהיה רועה צאן באתיופיה נעשה ליוצא אתיופיה הראשון בגלי צה"ל, ולאחר מכן עיתונאי ב"ידיעות אחרונות" במשך כמעט שני עשורים.
הוא שימש שליח תנועת הבונים דרור מטעם המוסדות הלאומיים בדרום אפריקה, וכיום הוא סופר, מרצה באקדמיה, ואבא לארבעה מקורזלי שיער ויפי בלורית.
ירושלמי בנשמתו, גם אם הבית נמצא עשרה קילומטרים מהעיר.
ספרו, "המסע לא תם", ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים ותורגם לאנגלית בשם "From Africa to Zion".  הוא ונבחר שם לאחד משלושת הספרים היהודיים הטובים ביותר.
הספר מגולל את סיפור חייו, מילדות כרועה צאן באתיופיה ועד לחיים בישראל.
מה יש בהרצאה
זו הרצאה מצחיקה וכואבת, שבה דני מדבר בגילוי לב על חלומות, על צבע עור, על זהות ועל שייכות.
על המרחק שבין החלום למציאות, ועל הדברים הקטנים שאף אחד לא מכין אליהם, כמו מקרר בקומה הרביעית במרכז קליטה בערד הלוהטת, שאבא שלו חשב שהוא בית של מישהו אחר, ושלושה ימים שלא פתחו אותו, כי לא נכנסים לבית של אדם בלי רשות.
בין הצחוק לכאב נפתח מקום לשיחה על החברה שנעשינו, ועל היכולת שלנו לראות זה את זה מעבר למבטא, לשם ולצבע העור.
למי זה מתאים
אירועי חג הסיגד, ימי שונות והכלה, אירועי מורשת והסיפור הישראלי, ימי עיון לעובדים ואירועי קהילה.
בואו לפגוש את האיש שמאחורי "המסע לא תם", ולשמוע סיפור שנשאר איתך גם אחרי שהמפגש נגמר.
קרדיט לתמונה: גדעון אגז'ה